המדף הז'אנרי: ג'ו וולטון – My Real Children (ילדי האמיתים)

לפני חודשיים דיברה ג'ו וולטון בבלוג שלה על הגיל בו סופרים פורצים לעולם. אני קורא אדוק של הבלוג (וממליץ גם לכם לעשות את זה).

היא כתבה שם שיש כאלה, "כמו סמואל דילייני", ש"פורצים מגיל הבגרות בוערים מכשרון ומוכנים לקחת את העולם בסערה". אבל האמת היא ש"לרובנו זה לוקח יותר זמן. כשרון לא מספיק לרוב האנשים, וחידוד הכישורים לוקח זמן". היא הביאה כדוגמא את סופיה סאמאתר, שמועמדת השנה לפרס הנבולה על רומן הביכורים שלה, בגיל 43.

בתחילת הספר החדש של וולטון, My real children, אחת האחיות בבית האבות מעידה על עצמה ש"ממנה כבר לא יצא כלום". זה מקפיץ את הגיבורה הקשישה של הספר.

"זה אף פעם לא מאוחר מדי" היא אומרת, "תידהמי לדעת כמה עשיתי מאז שהייתי בגילך, כמה השפעתי. את יכול לעשות מה שאת רוצה, לעצב את עצמך כפי שאת רוצה". זה אף פעם לא מאוחר מדי. היא מספרת שהיא למדה אצל טולקין באוניברסיטה לפני ששר הטבעות התפרסם. "מישהו חשב אז שהוא יהיה מפורסם?". זה אף פעם לא מאוחר מדי.

החוכמה לעיל היא לא עיקר הרומן של וולטון. היא פסיק קטן בו. אבל הזכרתי אותו כי העיקר בספר של וולטון לא חשוב. הוא כולו מורכב מפסיקים קטנים. פנינים יפות ורגישות שמתחברות ליצירה גדולה מאד נוגה.

פטרישיה קוואן שוכנת בשנת 2015 בבית אבות. היא חולת אלצהיימר. יש ימים בהם היא "מבולבלת", ואחרים, בהם היא "מבולבלת מאד". לפעמים היא זוכרת שיש לה שני ילדים. לפעמים ארבעה. היא לא בטוחה מה החיים האמיתים שלה.

אחרי ההקדמה קצרה הזאת, חוזרת פטרישיה שמונים שנה אחורה. היא מתחילה לספר את סיפור החיים שלה באנגליה מגיל חמש בערך.

היא עוברת דרך המלחמה, לשנות התיכון והאוניברסיטה. בשלב מסוים, די מוקדם, מציע לה בחור קצת מוזר להתחתן איתו. פה הסיפור מתחלק לשניים: החלק בו אמרה 'כן!', והחלק בו היא אמרה 'ממש לא'.

הספר מזגזג בין שתי תקופות החיים האפשריות. פרק אחד מוקדש לזאת, ופרק שני לאחרת. בכל תקופת חיים יש גירסא אלטרנטיבית אחרת של העולם. תבלין מד"ב נוסף לספר. אבל ההשפעה של השינויים על החיים של הגיבורה מינוריים. מקסימום מחשבות שעוברות לה בראש כשהיא צופה בחדשות.

את שני הסיפורים המקבילים האלה מספרת וולטון בתבונה ורגישות אין קץ. הדמויות מאושרות, סובלות, בוכות. חוות רגעי שיא ורגעי שפל. כמו כל תקופת חיים של כל אחד אי פעם. לא תקבלו אצל וולטון מסר אחד גדול. היא לא תגיד לכם אם להתחתן או לא, ומה כדאי לעשות. היא רק תציג שרשרת רגעי חיים מרגשת.

מבחינת מד"ב, ילדי האמיתיים לוקה בחסר. הנושא העיקרי בו הוא דן, 'אפקט הפרפר', הוא רעיון מיושן מאד. הוא גם דן בו בצורה הכי קלישאתית שיש. עניין ההיסטוריה האלטרנטיבית הוא מקסימום תבלין לסיפור.

אם עמוס עוז היה כותב ספר כזה, אף אחד לא היה חושב לקרוא לו מד"ב. אבל ג'ו וולטון היא מעמודי התווך של קהילת המד"ב\פנטזיה העולמית. ולכן כל מה שהיא כותבת מסווג אוטומטית כספר ז'אנרי.

אבל מה זה משנה? ילדי האמיתים הוא ספר, ספרות טובה, רגיש ונוגע. הוא לא יצירת מופת כמו ספרה הקודמת של וולטון, Among Others. אבל הוא ספר טוב. מי שאוהב את הכתיבה מלאת האבחנות של וולטון, יהנה ממנו. מי שמחפש אקשן? דפדפו, דפדפו הלאה.

[ג'ו וולטון. My Real Children. שנה: 2014]